האמת לגבי מנורות החיסול של חיידקים באמצעות קרינת UV
כאשר משתמשים במנורות UV-C, בעצם משתמשים בקרינה בטווח גלים קצר (בדרך כלל סביב 253.7 ננומטר) כדי לפגוע ב-DNA של החיידקים. זה נשמע פשוט על הנייר. אך כאשר עוברים מסביבה של מעבדה קטנה לסביבה תעשייתית, זה כבר לא קשור רק להפעלת המנורה – אלא לדיוק ולמניעת נזק לאנשים.
ההיבט החשמלי
העניין עם החשמל הוא שאי אפשר פשוט לחבר את המנורות לחשמל ולקוות לטוב. רוב המנורות התעשייתיות דורשות זרם מסוים שנוצר על ידי בלאסט. למה? כי אם לא כך, האלקטרודות יישרפו מהר מאוד.
ראיתי מה קורה כאשר המתח משתנה ביותר מ-5%. המנורות מתחילות להבהב, או גרוע מכך – הן פשוט נכבות. יש גם את הבעיה של החום – החלקים האחוריים של המנורה נהיים חמים מאוד. אם המעטפת של המנורה לא מאפשרת לחום להיפלט, הקוורץ יישבר. זו בעיה שלא רוצים לטפל בה.
למה הזכוכית חשובה
אי אפשר להשתמש בזכוכית רגילה – היא חוסמת את קרינת UV-C לחלוטין. אנו משתמשים בקוורץ בעל רמת העברה גבוהה.
אם מנסים להשתמש בקוורץ באיכות נמוכה, יהיה ירידה של 20% עד 30% ביעילות המנורה. זה אומר שצריך להשתמש ביותר מנורות כדי להשיג את רמת החיטוי הרצויה. במקרים מורכבים, אנו מוסיפים שכבות מיוחדות כדי לסנן את הקרינה המיותרת או להגביר את רמת הקרינה בגלים מסוימים. שכבות אלו חייבות להיות מחוברות כימית לקוורץ – אחרת הן ייקרעו ברגע שהמנורה תתחמם.
לשמור על בטיחות ויעילות
בואו נהיה כנים: קרינת UV-C היא מסוכנת. היא יכולה לפגוע בעור ובעיניים במהירות. לכן אנו בונים את המערכות האלו עם מנגנוני בטיחות. אם טכנאי פותח את דלת הארון, החשמל צריך להיכבות מיד. אין חריגים.
זו גם שאלה של איזון – רוצים רמת קרינה גבוהה כדי לקצר את זמן החיטוי, אך אם רמת הגלים יורדת מתחת ל-200 ננומטר, נוצר אוזון. זה לא טוב. אנו מכווננים את המנורות כדי שרמת החיטוי תהיה גבוהה, ובו זמנית רמת האוזון תהיה נמוכה.
ועוד טיפ: יש לשים לב למערכות הקירור. אם המאווררים או פתחי האוורור אינם מספיקים, המנורה תתחמם יותר מדי, והיעילות שלה תפחת. זו תגובה שרשרת פשוטה, אך היא תפגע ביעילות המנורה בכל פעם.